פרק שלישי - יצרים או תרבות?
סקירה קצרה ובסיסית מאד יכולה להמחיש מייד, שמשחקי מחשב אינם המקור לאלימות בחברה המודרנית, שכן את האלימות הקיצונית ביותר בהסטוריה אפשר למצוא הרבה הרבה לפני שהתחילו לשחק במשחקי מחשב. משחקי מחשב אלימים והצורך לשחק בהם נובע כנראה ממשהו הרבה יותר בסיסי, שקיים בבני האדם. משחקי מחשב הם רק ביטוי מודרני של אותו יצר בסיסי. אין לראות במילים אלה המלצה לאפשר לילדים לשחק במשחקים אלימים. כדאי מאד למנוע מהילדים ככל האפשר לשחק במשחקים אלימים ובעיקר כי עולם התוכן שלהם דל, וחסר כל מטרה התפתחותית מעשירה משום סוג שהוא ובדאי שאין בתכנים אלה דבר וחצי דבר שנרצה שהילדים ילמדו לעשות.
קפיצה של מאתיים שנה אחורנית, יכולה לקחת אותנו אל מוחם של האחים גרים, שכתבו ספורים לילדים, וכבר בתקופתם הייתה ביקורת על היסודות האכזריים השכיחים בסיפוריהם. סיפורים כמו כיפה אדומה, עמי ותמי, שלגיה ושבעת הגמדים, כולם מכילים, רעיונות אלימים באופן קיצוני, פרי מוחם של מספרי אגדות דורי דורות, ומוחם היצירתי של האחים גרים, שעיבדו את האגדות שאספו לכדי סיפורי ילדים.
קפיצה של ארבע מאות שנה אחורנית, אל ימיה האפלים של לונדון, מלמדת על ניצול ילדים בכל דרך. בתקופה זו הכו ילדים, הרעיבו אותם, הכאיבו להם בכל צורה, העבידו אותם והפעילו כלפיהם רמות גבוהות מאד של תוקפנות ואלימות. המבוגרים שהיו שותפים להתנהגות זאת לא שיחקו במשחקי מחשב אלימים. מוחם, האכזריות שלהם, והתרבות שלא העלתה למודעות את חומרת מעשיהם, גרמה להם להמשיך בהתנהגות זאת ללא כל תחושות חרטה. נערים וילדים באותה תקופה שבגרו מעט נהגו לא פעם בדיוק כמו המבוגרים, באכזריות ללא גבולות כלפי הצעירים מהם.
כל הדוגמאות האלה הינם דוגמאות של אלימות במצבי חיים רגילים, כשהולכים עוד צעד אחד, לתקופות של מלחמה, ולוא דווקא מלחמת העולם השנייה, שבה צצו גילויי אלימות מטורפים, אפשר למצוא דוגמאות קיצוניות, בלתי נתפסות של גילויי אלימות מכל סוג שהוא. כל גילויי האלימות האלה נוצרו ללא יוצא מן הכלל ע"י מבוגרים שלא שחקו במשחקי מחשב אלימים.
כל דור חושב שהוא המציא תכונות אנושיות חדשות, אך האם זה באמת כך? האם הדור שלנו המציא את התוקפנות והאלימות?
יש הבדלים תרבותים עמוקים בין העולם לפני כמה מאות שנה ובין העולם המודרני. כיום, יש מודעות גבוהה יותר לנזקי האלימות ומערך אחר של חוק ומשפט, אך מבחינה אנושית בסיסית, יצר התוקפנות הוא יצר שהיה ועודנו קיים בכל אדם עלי אדמות. דרכי הביטוי של התוקפנות, האביזרים, המטרות לביטוי תוקפני משתנות מתקופה לתקופה. אך יצר התוקפנות הוא לעד אותו היצר בדיוק.
יצר האלימות שאנחנו חוווים אותו כהולך ומתגבר, אינו קשור דוקא למשחקי המחשב. גם אני כמו הורים ומחנכים רבים, מאמינה שיש למנוע מהילדים את הגישה למשחקי מחשב אלימים, אך בטוחה, שבמניעה זו לא פתרנו את בעיית האלימות. כי כפי שאמרנו קודם יצר התוקפנות קיים מאז ומעולם, וכל דור מוצא לעצמו אפיקים חדשים לביטוי תוקפנות.
אלימות היא לא יותר מאשר, יצר תוקפנות שאין עליו שליטה. רק חקירה עמוקה של התנאים, שגורמים לאובדן שליטה על יצר התוקפנות, ותופעות של המוניות, הסוחפת אחריה ביטויי אלימות המוניים, תוכל לכוון אותנו, במה שעלינו לעשות כדי למנוע אובדן שליטה של יצר תוקפנות. רק חקירה עמוקה של התנאים שהופכים התנהגות אלימה לנורמטיבית בחברה מסויימת, או קבוצה מסויימת. תעזור לנו להבין מדוע תופעות של אלימות קיצונית חוזרות על עצמן מאז ומעולם.
לסיכום, לא כדאי לאפשר לילדים לשחק במשחקי משחק אלימים, לפחות כל עוד אנחנו יכולים לשלוט בכך. כל בית קובע עבור ילדיו את גבולות התכנים שהוא מאפשר. אך מצד שני, אין לרכז את כל תשומת הלב באלימות מתפתחת אצל בני נוער בגלל משחקים אלו. עדיין קיימת שאלה גדולה של תפקיד משחקים אלימים בחיי בני נוער ומבוגרים. שאלה שעדיין אין עליה תשובה. האם משחקים אלה מהווים פורקן ליצר תוקפנות שקיים ממילא, אך בא לידי ביטוי דרך משחק באופן לא מזיק, או האם משחקים אלה מעודדים את היצר להתפתח בשל הדוגמאות והרעיונות שהילדים שואבים מהם. עד לרגע זה, אין הוכחה כל שהיא לכאן ולכאן.
סקירה קצרה ובסיסית מאד יכולה להמחיש מייד, שמשחקי מחשב אינם המקור לאלימות בחברה המודרנית, שכן את האלימות הקיצונית ביותר בהסטוריה אפשר למצוא הרבה הרבה לפני שהתחילו לשחק במשחקי מחשב. משחקי מחשב אלימים והצורך לשחק בהם נובע כנראה ממשהו הרבה יותר בסיסי, שקיים בבני האדם. משחקי מחשב הם רק ביטוי מודרני של אותו יצר בסיסי. אין לראות במילים אלה המלצה לאפשר לילדים לשחק במשחקים אלימים. כדאי מאד למנוע מהילדים ככל האפשר לשחק במשחקים אלימים ובעיקר כי עולם התוכן שלהם דל, וחסר כל מטרה התפתחותית מעשירה משום סוג שהוא ובדאי שאין בתכנים אלה דבר וחצי דבר שנרצה שהילדים ילמדו לעשות.
קפיצה של מאתיים שנה אחורנית, יכולה לקחת אותנו אל מוחם של האחים גרים, שכתבו ספורים לילדים, וכבר בתקופתם הייתה ביקורת על היסודות האכזריים השכיחים בסיפוריהם. סיפורים כמו כיפה אדומה, עמי ותמי, שלגיה ושבעת הגמדים, כולם מכילים, רעיונות אלימים באופן קיצוני, פרי מוחם של מספרי אגדות דורי דורות, ומוחם היצירתי של האחים גרים, שעיבדו את האגדות שאספו לכדי סיפורי ילדים.
קפיצה של ארבע מאות שנה אחורנית, אל ימיה האפלים של לונדון, מלמדת על ניצול ילדים בכל דרך. בתקופה זו הכו ילדים, הרעיבו אותם, הכאיבו להם בכל צורה, העבידו אותם והפעילו כלפיהם רמות גבוהות מאד של תוקפנות ואלימות. המבוגרים שהיו שותפים להתנהגות זאת לא שיחקו במשחקי מחשב אלימים. מוחם, האכזריות שלהם, והתרבות שלא העלתה למודעות את חומרת מעשיהם, גרמה להם להמשיך בהתנהגות זאת ללא כל תחושות חרטה. נערים וילדים באותה תקופה שבגרו מעט נהגו לא פעם בדיוק כמו המבוגרים, באכזריות ללא גבולות כלפי הצעירים מהם.
כל הדוגמאות האלה הינם דוגמאות של אלימות במצבי חיים רגילים, כשהולכים עוד צעד אחד, לתקופות של מלחמה, ולוא דווקא מלחמת העולם השנייה, שבה צצו גילויי אלימות מטורפים, אפשר למצוא דוגמאות קיצוניות, בלתי נתפסות של גילויי אלימות מכל סוג שהוא. כל גילויי האלימות האלה נוצרו ללא יוצא מן הכלל ע"י מבוגרים שלא שחקו במשחקי מחשב אלימים.
כל דור חושב שהוא המציא תכונות אנושיות חדשות, אך האם זה באמת כך? האם הדור שלנו המציא את התוקפנות והאלימות?
יש הבדלים תרבותים עמוקים בין העולם לפני כמה מאות שנה ובין העולם המודרני. כיום, יש מודעות גבוהה יותר לנזקי האלימות ומערך אחר של חוק ומשפט, אך מבחינה אנושית בסיסית, יצר התוקפנות הוא יצר שהיה ועודנו קיים בכל אדם עלי אדמות. דרכי הביטוי של התוקפנות, האביזרים, המטרות לביטוי תוקפני משתנות מתקופה לתקופה. אך יצר התוקפנות הוא לעד אותו היצר בדיוק.
יצר האלימות שאנחנו חוווים אותו כהולך ומתגבר, אינו קשור דוקא למשחקי המחשב. גם אני כמו הורים ומחנכים רבים, מאמינה שיש למנוע מהילדים את הגישה למשחקי מחשב אלימים, אך בטוחה, שבמניעה זו לא פתרנו את בעיית האלימות. כי כפי שאמרנו קודם יצר התוקפנות קיים מאז ומעולם, וכל דור מוצא לעצמו אפיקים חדשים לביטוי תוקפנות.
אלימות היא לא יותר מאשר, יצר תוקפנות שאין עליו שליטה. רק חקירה עמוקה של התנאים, שגורמים לאובדן שליטה על יצר התוקפנות, ותופעות של המוניות, הסוחפת אחריה ביטויי אלימות המוניים, תוכל לכוון אותנו, במה שעלינו לעשות כדי למנוע אובדן שליטה של יצר תוקפנות. רק חקירה עמוקה של התנאים שהופכים התנהגות אלימה לנורמטיבית בחברה מסויימת, או קבוצה מסויימת. תעזור לנו להבין מדוע תופעות של אלימות קיצונית חוזרות על עצמן מאז ומעולם.
לסיכום, לא כדאי לאפשר לילדים לשחק במשחקי משחק אלימים, לפחות כל עוד אנחנו יכולים לשלוט בכך. כל בית קובע עבור ילדיו את גבולות התכנים שהוא מאפשר. אך מצד שני, אין לרכז את כל תשומת הלב באלימות מתפתחת אצל בני נוער בגלל משחקים אלו. עדיין קיימת שאלה גדולה של תפקיד משחקים אלימים בחיי בני נוער ומבוגרים. שאלה שעדיין אין עליה תשובה. האם משחקים אלה מהווים פורקן ליצר תוקפנות שקיים ממילא, אך בא לידי ביטוי דרך משחק באופן לא מזיק, או האם משחקים אלה מעודדים את היצר להתפתח בשל הדוגמאות והרעיונות שהילדים שואבים מהם. עד לרגע זה, אין הוכחה כל שהיא לכאן ולכאן.
